תוצרת חקלאית מובחרת בע"מ נ' עיריית חולון

החלטה

1.בהמשך לבקשת המשיבה לסילוק העתירה על הסף מטעמי שיהוי, מונחת לפני בקשת העותרת להארכת המועד להגשת העתירה.

יודגש, כי לגישתה של העותרת, העתירה הוגשה ללא איחור, בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), ועם זאת, על רקע טיעוני המשיבה ובהמשך לדיון שנערך בישיבת המקדמית – הוגשה הבקשה דכאן מטעמי זהירות בלבד.

2.לטענת ב"כ העותרת, העתירה הוגשה בתוך תקופת 45 יום מאז שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 1711/13 (להלן: "פסק הדין") שהביא את המחלוקת בין הצדדים להכרעה סופית, ולאחר שהוברר שאין בדעת המשיבה ליישם את קביעותיו לגבי השנים שלא היו נושא לאותו הליך המשפטי. לטענת מייצגי העותרת, לאורך כל ההליך המשפטי (שהתקיים בהתייחס לשנת 2010), המשיבה סירבה לקיים את ההחלטות שניתנו הן על ידי וועדת הערר והן על ידי בית המשפט המחוזי בטענה ששאלת הסיווג שנויה במחלוקת ויש להמתין להכרעת בית המשפט העליון. לדבריהם, בהסתמך על מגעיהם עם נציגי המשיבה, הם האמינו שעם קבלת ההכרעה הסופית לא תתעלם המשיבה מקביעות פסק הדין הסופי ותשנה את הסיווג שבו בחרה מלכתחילה, וזאת בהינתן שאין בידה תשתית עובדתית חדשה ושונה מזו שעמדה בפני בית המשפט. בנסיבות אלה, לטענת העותרת, לא הייתה סיבה ו/או עילה להגיש את העתירה לפני המועד שבו הוגשה.

מייצגי העותרת הוסיפו והדגישו, כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לא מתקיים במקרה שלנו שיהוי סובייקטיבי שכן העותרת, כמי שניהלה הליכים משפטיים ממושכים נגד המשיבה, בוודאי לא התנהגה כמי שזונחת את טיעוניה וכמי שמסכימה עם הסיווג "משרדים" שנבחר על ידי המשיבה. לא חל גם שינוי אובייקטיבי, שכן לא ניתן להצביע על פגיעה באינטרס כלשהו של המשיבה, ואף לא נטען לפגיעה כזו. בנוסף, הרי שמתקיים גם המבחן השלישי והוא חומרת הפגיעה בשלטון החוק שכן עניינה של העתירה הוא בהתנהלותה הבוטה של המשיבה באי כיבוד תוצאותיו של הליך משפטי והכרעות שיפוטיות.

לחלופין נטען, כי לבית המשפט הסמכות להאריך את המועד להגשת העתירה אם מצא לכך הצדקה כקבוע בתקנה 3(ג) לתקנות. זאת, בנוסף לסמכותו הכללית של בית המשפט להאריך כל מועד ולפעול בדרך שנראית לו לנכון להכרעה יעילה וצודקת. לטענת באי כוח העותרת, לאור מכלול נסיבות המקרה כפי שפורט בבקשתם, מן הצדק לאפשר את ברור העתירה לגופה ולא לסלקה על הסף.

3.ב"כ המשיבה, בהמשך לבקשה שהגיש לסילוק העתירה על הסף, הביע את התנגדותו הנחרצת לבקשה. לגישתו, העותרת הייתה מודעת היטב לעמדת המשיבה שבאה לביטוי, בין השאר, במכתבים שנשלחו לבאי כוחה בתאריך 16.8.12 ו-12.2.2013, לפיה המשיבה רואה בהליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים כהליכים שמחייבים אותה רק לגבי שנת המס 2010. לעותרת לא הייתה סיבה להאמין אחרת והיא בחרה לשקוט על שמריה. לכן, לטענתו, אין מקום לראות במועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון ו/או בתשובת המשיבה שלאחריו, את המועד שממנו יש למנות את התקופה להגשת העתירה.

עוד נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי בית המשפט אינו רשאי להידרש לבקשה להארכת מועד בעיתוי הנוכחי משזו הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת העתירה על פי התקנות. לדבריו, היה על העותרת להגיש בקשה זו מבעוד מועד בתוך התקופה הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות.

4.אומר כבר עתה, כי לאחר בחינת טענות הצדדים ונסיבות המקרה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את עתירת המשיבה לסילוק העתירה על הסף מטעמי שיהוי, וזאת כפי שינומק להלן:

5.העתירה, כפי נוסחה, מופנית כנגד התנהלותה של המשיבה אשר, על פי הנטען, מנצלת לרעה את סמכויותיה וממשיכה לסווג את נכס העותרת לצורכי ארנונה בסיווג "משרדים" תוך התעלמות מהכרעות שיפוטיות. על פי הנטען, המשיבה עושה כן למרות העובדה שאין בידה תשתית עובדתית שונה מזו שהוצגה בהליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים.

במוקד העתירה נמצאת אפוא בחינת התנהלותה והחלטותיה של המשיבה והאופן שבו היא בוחרת לפעול למול קביעות עובדתיות חלוטות של בית המשפט, וזאת ללא קשר לעובדה, שעליה אין עוררין, שההליך המשפטי בין הצדדים התנהל לגבי שנת 2010 וכי בעניינים פיסקאליים תוקפם של שומה ופסק דין הם לגבי השנה הנדונה בלבד. השאלה העומדת להכרעה היא האם סבירה החלטתה של המשיבה להתמיד בסיווג שניבחר על ידה קודם להכרעה השיפוטית ולסרב לשנותו לאורן של קביעות בית המשפט, בהינתן, לכאורה, שאין בידה להצביע על תשתית עובדתית חדשה ושונה מזו שעמדה בפני בית המשפט.

באומרנו כך, הרי שהעיתוי שבו הוגשה העתירה - קרי לאחר שניתן פסק הדין ולאחר שהתחוור לעותרת סופית שאין בדעת המשיבה ליישמו לגבי השנים הבאות - הוא אכן העיתוי המתאים. לפני מועד זה טרם התגבשה העילה שהיא בבסיס העתירה. אין חולק, שאם נאמר כך, הרי שהעתירה הוגשה במועד וללא שיהוי.

6.לאור קביעתי כאמור, הרי שמתייתר למעשה הצורך לדון בבקשתה החלופית של העותרת להארכת המועד להגשת העתירה, ועם זאת, למעלה מן הצורך אומר, כי איני מקבלת כלל וכלל את פרשנותו של ב"כ המשיבה לפיה אין כל אפשרות להיזקק לבקשה להארכת מועד במידה שזו הוגשה לאחר חלוף הזמן הקבוע להגשת העתירה. לא מצאתי ביסוס לפרשנות זו לא בלשון תקנה 3 (ג), לא בפסיקת בתי המשפט ולא בפרקטיקה הנוהגת. הדוגמאות שהובאו על ידי ב"כ המשיבה אינן מלמדות בהכרח כאמור.

[ראה למשל ובשינויים המחויבים בש"א 30767/02 עמ"נ 000241/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נגד מימי גרמנוב, 20.1.2003; עת"מ 1078/03 אוליבטי מחשבים נגד מנהל הארנונה של עיריית הרצליה, 15.7.2004, ועוד).

8.סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי אין מקום לסילוק העתירה על הסף מחמת איחור בהגשתה.

לשם ייעול המשך ההליך, אני קובעת לתזכורת בנוכחות הצדדים לתאריך 10.12.13 בשעה 11:30

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים וכן תזמנם למועד הדיון הבא.

ניתנה היום, י"ד כסלו תשע"ד, 17 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: